הלידה הראשונה שליוויתי / מירב שרמן

נכתב ב 18/7/2003

first-birth-as-dulla

… רצה אלוהים וזימן לי מפגש עם האישה הנפלאה שליוויתי בסוף ללידה (בשביל הפרטיות- לבקשתה, נמנעת מלהזכיר את שמה).

למרות הכותרת, עדיין לא עברתי קורס דולות (עכשיו כבר ברור שזו התכנית), רציתי ללוות קודם לידה באמת, כדי לבדוק אם זה באמת כמו שזה נראה לי, וקיבלתי "כן" גדול יותר משציפיתי.

וואו איזו חוויה, איך זכיתי, כאילו טוב מדי מכדי להיות אמיתי, לא האמנתי שזה קורה לי… נכון אני מאמינה גדולה בגוף בטבע ובעוצמות של האינטואיציה, אבל עד החוויה הזו, הכל היה אוורירי יותר, מעין פיסות הבנה לא מחוברות. ופתאום הכל התחבר, הטבע במלוא הדרו, הרגשה כ"כ טבעית ופשוטה ומדויקת, מעין מדיטציה ארוכה שיש בה כל הזמן הקשבה לאינטואיציה. הרגשתי איך חוש ה"ריח" שלי מתחדד, שואלת מדי פעם את עצמי "מה מרגיש נכון לעשות עכשיו?" ומקבלת תשובות והכל עובד פלאים… איך אפשר להזיז הרים ברכות ומתוך הקשבה והכלה. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים, ובלידה הזו ראיתי כמה זה נכון. נתתי חשיבות גדולה לכל פרט, שהכל מסביבה יהיה "בעדה": הצלילים שהאוזן שומעת, הצבעים והצורות שהעין רואה, הריחות שהיא מריחה, המגע שהיא מקבלת…כל דבר בדקתי בדיוק איך היא אוהבת. בדרך כלל אנחנו יודעים מה נעים לנו ומה לא, אבל לא ממש מיחסים לזה חשיבות גדולה (כי תמיד ממהרים בדרך החתיכה החסרה, ותמיד צריך כבר לעבור למשהו ה"חשוב" הבא) אז כאן קיבל כל פרט כזה, חשיבות של מלך.
וככה, כשהכל היה בעדה, נשאר לה "רק" להקשיב למה שעולה מתוכה, שזה נראה לי כמו ריקוד של גוף ונשמה, המון אנרגיה זורמת בגוף, מעלה תמונות, חוויות, והיא הרגישה (סיפרה לי אח"כ) איך היא יכולה לבחור ממה שעולה את מה שנעים לה. היא ממש הרגישה איך תמונות שלא נעימות לה גורמות לצירים להיות כואבים יותר, אז היא ויתרה עליהן, ובחרה בנעימות יותר.

מדהים איך מגע, טיול, חיוך, נר, מוסיקה מתאימה, שתייה (הלכנו על פינה קולדה) אהבה, קבלה, מקום מקבל ומכיל לפחד ולכאב, כל אלה ועוד הרבה שאין להם שמות עובדים פלאים הרבה יותר מכל משכך כאבים. עד לשלבים הממש אחרונים (צירי לחץ) אנחות היו הקול הכי חזק שהעיד על עוצמת הכאב. לרוב גם לא היה צורך בהן. הדהים אותי לראות איך היא יכלה לקבל צירים בשכיבה על הגב בנינוחות כשאני מעסה את פניה ועורפה. שאלתי אותה אם אין לה צורך לזוז כשהצירים באים, והיא השיבה שלא. כאילו היא ממש מיצתה הרבה ממה שהיה לי לתת. איזה כיף.

תמיד הרגשתי שיש לי המון מה לתת, אבל הרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה לתת יותר ממה שהעגל רוצה לינוק (נמנעתי מלצאת ה"פרה" כאן…) ופה, איך הכל זרם ממני אליה, כל מה שהיה לי לתת- התקבל בברכה, והפידבק מהגוף והנשמה – מיידי.

לחשוב שמדובר באישה שבכלל לא רצתה להתמודד עם כל מה שכרוך בתהליך הזה, שבסיור בבי"ח כל מה שעלה לה ביחס ללידה זה "איכס" וגועל נפש", שלא קרובה לשום "שאנטי שאקטי", שלא היתה בכלל בכיוון של לידה טבעית, רק היתה מאוד מפוחדת ורוצה להיות אחרי. הגישה שלה היתה של "בוא ננסה להתחיל, נרגיש במה מדובר, כשלא יתאים- נפעל בהתאם". ומבחינתי זה בדיוק החלון שהספיק לי כדי לתת הזדמנות לגן-עדן. תפקידי היה להיות לצידה, לרפד ולפנק אותה כך שתהיה הזדמנות אמיתית לעוצמות הרכות לעבוד, כשברור לשתינו שהבחירה היא בידה, ובכל רגע נתון היא בוחרת, ופועלת לפי תחושתה ויכולתה (הקפדתי והדגשתי שחשוב שלא תקדם דבר מעבר ליכולתה).

להכלה היה תפקיד מרכזי, הרגשתי שעלי ליצור לה את הרחם הזה, שבו יהיה נעים ורגוע ושמח ומקום לשחרר ולבכות ולכאוב.
מסתבר שבסביבה מכילה הכאב הוא כאב, אבל אפשר להפריד אותו מהשאר, הוא לא סבל ולא עצב, להיפך, היה שלב (כשהיא היתה בבריכה ענקית שפתחנו בסלון), שהסתכלתי עליה וראיתי שמרוב מיסטול היא התעופפה למקומות אחרים וכל מה שהיה לה לעשות כשבא ציר, הוא לשנות תנוחה …(סידרנו לה מעין כרית משקית מלאה מים, והיא התכרבלה איתה בתנוחה עוברית, וכשבא ציר, הסתובבה כל פעם על גבה, נשענת לאחור).
בשלב הזה, כשחשבתי איך אוכל להיכנס קצת לעולמה וללטף מדי פעם לקחתי גיגית של מים ושפכתי באיטיות על בטנה כשבא ציר, וממש יכולתי להרגיש איך זה מרפה ומפזר את הכאב, ואהבתי לראות בתקשורת הבלתי מילולית הזו, איך אפילו שהיא מרחפת לה בעולמות אחרים, היה בינינו ערוץ תקשורת ארצי פתוח, בו היא קיבלה בברכה את המים על בטנה.

היה זמן קצר כשאני ובעלה עמלנו יחד על מילוי הבריכה והיא קיבלה כמה צירים לבד, בסביבתנו אומנם, אבל לא הכל היה מרוכז סביבה, וכשהתבוננתי בה בין סיר לציר ראיתי איך היא נעה באי נוחות ובחוסר סבלנות. מדהים לראות את ההבדל הזה שהגוף שלנו עושה, כמו שפעם קראתי לזה "בהנף מחשבה", איך אותה אנרגיה שעוברת בגוף יכולה להתפרש כסבל או כסוטול הכל במידת תחושת ההכלה.
בכלל, נראה לי ש"השם הרע" שיצא ללידות, הוא ממצבים שבהם לא היתה תחושת הכלה.

השתדלנו למשוך הרבה בבית, כי המחשבה על בית החולים הרתיעה אותה. לשמחתנו הרבה, היא אכן הגיעה "בשלה" לבית החולים. הלידה הסתימה בשעה טובה ובשלום. לרך ולאם בריאות.
אאחל בהזדמנות זו בריאות אושר ואריכות ימים למשפחה כולה.
ותודה לאשה מופלאה זו שאיפשרה לי ללות אותה ברגעים קסומים אלו.

ואני, אני מאז כמו מאוהבת, כמו נערה שמציירת לבבות בכיתה במחברת….
חושבת וחולמת לידות…