תפריט

ריפוי עצמי מאסטמה

הייתי נערה אסמטית. האמנתי בתרופות, או אפילו אם להודות… אהבתי תרופות.
בית מרקחת דמה בעיני לחנות ממתקים. 

הדרך שעברתי בתהליך הריפוי העצמי שלי, הניחה את אחד היסודות החזקים לשיטת שרמן.
ההבנה העמוקה שיש כל כך הרבה בידנו לשנות, להשפיע,
לשתף פעולה עם החוזקות של הגוף,
להשתחרר מ"ככה זה" או מהמחשבה שהמחלה יותר חזקה ממני,
הטביעו בי חותם חזק.
אני שמחה לשתף את תובנותי דרך הסיפור (בסופו סיכמתי עבורך את המרכזיות שבהן).
מקווה שתתמלאי השראה ואמונה
ושתתחזק בך הידיעה הפנימית שביכולתך לשנות ולהשפיע על מצבך לטובה.

 

איכשהו משהו בי ידע שבשירות הצבאי אהיה אחרת.
לא יודעת להסביר בדיוק, אבל ראיתי אותי בעיני רוחי מתנהלת ממקום אחר.
ואכן כך. למשל… אם הייתי ידועה בין חברותי כאיטית וחולמנית,
בטירונות הייתי משקימה ראשונה ותוך 20 ד"ק להתייצב למסדר אחרי מקלחת (!)
אחרי הטירונות נעשתי מדני"ת. מסעות עם אלונקות, אימונים מרובים,
המשאף בכיס ו… לא בשימוש. אף פעם.

מוזר אבל עקבי. כל כך עקבי שכבר שקלתי להעלות פרופיל.

ואז השתחררתי, אחרי שנתיים וחצי (הייתי קצינה).

שבועיים אחרי השחרור, התקף אסטמה חזק.

רצתי לרופא. משאפים, כדורים, הכל…
וההתקף עוד לא מסתיים, ו… הופ, אני כבר בעיצומו של התקף נוסף.
שוב קונצרט של כדורים ומשאפים, ושוב…
בסופו של ההתקף – הופ, התקף חדש מרים את ראשו.

ככה חמישה התקפים שזורים זה בזה.
בעיצומו של ההתקף החמישי, חברה הזמינה אותי לחגוג איתה יום הולדת.
גרה בחבל התענ"ך, ליד עפולה (אני מהמרכז).
המחשבה הראשונה היתה לסרב, בשל מצבי.
הייתי נוסעת אז בטרמפים (סליחה אבא ואמא…) 
ואז, אמרתי לעצמי – למה שאוותר? הרי בסה"כ זו הרמת יד,
ורכב עוצר, ונסיעה. אין פה מאמץ. יאלללה, סעי.

נסעתי.

באחד הטרמפים שוחחתי עם איש מקסים,
ויצא שסיפרתי לו על ההתקפים שהיו לי לפני הצבא,
על כך שבמהלך כל השירות לא היה כלום, ואז שוב על שרשרת ההתקפים.

הוא האזין בקשב רב, ואז אמר את הדבר המעצבן (והקסום במבט לאחור)
שהשפיע על מהלך חיי:

"זה מדהים" הוא פסק, "את בחורה חכמה,
יש לך את כל התשובות מול העיניים, ואת לא רואה את הפתרון".

הווו… זה ריגש אותי מאוד. חשבתי לי שהנה סופסוף מישהו יתן לי את הפתרון.
בעיניים בורקות שאלתי "אז מה הפתרון?"
ותגובתו הייתה "אני לא אומר לך"
"מה זת אומרת?" שאלתי מופתעת,
"את תגלי בעצמך" ענה.
נשמטה לי הלסת. אמרתי "אתה רואה שאני מתקשה לנשום,
אני רואה שאתה אדם טוב, אתה יודע מה הפתרון, ולא תגיד לי??",
והוא חייך חיוך אדיב ונבון, ואמר "לא".

לימים הודתי לו מאוד בליבי על כך.

האתגר שלקחתי על עצמי בנסיעה הזו, עבר יפה,
אבל חזרתי הביתה נסערת. רוצה פתרון, ועכשיו.

עשיתי חשבון מהיר. לא רוצה עכשיו שנים של טיפולים פסיכולוגים כדי להבין מה העניין.

במבט פשוט על חיי אמרתי לעצמי – בצבא לא הייתי בבית הורי.
אז אני יוצאת. עכשיו. מוצאת מקום אחר לגור בו.

ולא מעניין אותי אם זו פריחת ההדרים, קרדית אבק הבית,
או יחסי עם הורי. אני יוצאת.

וכך יצא שעברתי לגור עם חברה באיזו וילה של משפחתה שעמדה באותו זמן ריקה.
עברנו לשם בליל סופה
(זה היה ב1992 כנחל איילון עלה על גדותיו והכביש הוצף לראשונה. בלילה הכי סוער).

לא היה לנו שם מקור חימום, חוץ ממפזר חום קטן.

היה קפוא.

ישנו עם כובעי צמר, כאלה שמכסים גם את הפנים.
קפצנו בבית משטיח לשטיח, כי הרצפה היתה קפואה.
במקרר לא השתמשנו, כי מחוצה לו הייה מספיק קפוא גם ככה.
כשרצינו להתחמם, שמנו תקליט בפטיפון ורקדנו.

הייתי מצוננת מאוד. חיסלתי גלילי נייר טואלט בקצב.

אבל האסטמה נעלמה.

אז התחלתי לשים לב שמשהו בשיחות עם אמא שלי השתנה.
למדתי לראות אותה אחרת. היה יותר חופש בקשר.
התחלתי לשים לב שלפני זה, הרגשתי "נחנקת" בקשר איתה,
ושעכשיו זה משוחרר יותר, כי אני בוחרת אחרת.

ההרפתקאה בוילה הסתיימה מהר משחשבנו.
אחרי חודש וחצי, חזרנו לבית הורינו.

אבל משהו בי השתנה.
למדתי לנהל את החשיבה שלי אחרת.

שחררתי את עצמי מקורבנות.
הבנתי שיש לי יכולת להשפיע על מצבי.

נעשיתי סקרנית לגבי השינוי הזה בתפישה,
ובמקביל החלתי בלימודי פיתוח קול (חלום שהגשמתי).

בשיעורים, המורה הנפלאה שלי לימדה אותי תרגילי נשימה.
היא סיפרה לי שיש רופאים (חכמים),
שמפנים אסמטים ללימודי פיתוח קול.

תרגילי הנשימה הפכו להיות "המשאף" החדש שלי.
אני מאוד אוהבת לרקוד. תמיד אהבתי.
אם יש בעיה נשימתית ורוקדים,
עלולה להיווצר מצוקה נשימתית.
עם זאת… גם בזמן התקף,
בחרתי שלא לוותר על הריקודים. 

לימדתי את עצמי אילו תנועות מצריכות מאמץ נשימתי רב (קפיצות למשל),
ואילו פחות (תנועות עם הידים ונענועי אגן, למשל, כשכפות הרגלים נטועות במקום).
בחרתי לשלב ביניהם, כשאני קשובה למצבי.

כשהייתי מגיעה למצב של קוצר נשימה, במקום לשלוף את המשאף,
הייתי יוצאת החוצה למספר דקות,
ועושה תרגילי נשימות* כמו שלמדתי ממורתי.
ההתקף היה חולף.

כך לאט לאט (או בעצם די מהר)
שחררתי את עצמי מהאסטמה.

מאז היא מלווה אותי. בקטנה.
אני שמה לב לצפצופים, ומקשיבה.
שואלת את עצמי מה הגוף והנפש מבקשים, ונותנת מענה.

הרבה פעמים טיול בחוץ עושה עבודה נהדרת.
תוך כדי הליכה, מנקה מחשבות ומשחררת כיווץ.

הדבר הכי עוצמתי בשבילי כשאני נסערת,
זה ללכת לים בחורף, ולהכנס למים. כולי.

זרם אדיר של אנרגיה שוטף אותי, ומשחרר כל כך הרבה.
אני קוראת לזה הארקה. כמו שיש לחשמל.
זו ההארקה האהובה עלי.

אני מאמינה מאז ביכולות הריפוי הטבעיות של הגוף.
ושמחה היום להעביר אותן הלאה.

רצה הגורל ואני עושה את זה במקום הכי מאתגר עבור נשים.
בהתמודדות עם המחזור החודשי.

חוגגת כל הצלחה.

תודה לכוחות הטבע המופלאים,
תודה לגוף הפלאי שלי שממשיך ללמד אותי כל יום משהו חדש,
תודה לבורא עולם על הגאונות להטביע את תורתו בגופי,
תודה לכל הנשים שהולכת איתי בדרך המרגשת הזו של התקרבות והיזכרות.

*תרגילי הנשימות ששימשו לי כמשאף:
יונתן הקטן
לכוון עם השיניים והשפתיים לאות ס',
ובעזרת כיווצי סרעפת (הכנסה של בטן תחתונה) להפיק את הצליל ס' לפי מקצב השיר "יונתן הקטן"

נשימה מהאף:
להניח אצבע על צידו של נחיר אחד (כך שלא יהיה ניתן לנשום דרכו),
לאט – לשאוף דרך הנחיר השני, ולנשוף (מאותו הנחיר).
להעביר את האצבע לנחיר השני, לשאוף מהנחיר הראשון, ולנשוף. שוב, להחליף נחיר. וחוזר חלילה. שאיפה -נשיפה, החלפת נחיר, שאיפה-נשיפה, החלפת נחיר…

נשיפות ארוכות:
לשכב על הגב. לנשוף נשיפה ארוכהההה…. להרפות.
בהרפיה הגוף שואף לבד את האויר לפי צורכו…
ואז שוב – נשיפה ארוכההה…. להיעזר בסרעפת לרוקן ככל שניתן את תכולת הריאות (דרך הכנסה של בטן תחתונה וכיווץ שרירי הבטן בהדרגה)

תובנות

אחת התובנות הגדולות
שגיליתי באותה תקופה, היא תובנת הנשיפה.
אדם אסמטי, לרוב מרגיש שחסר לו חמצן, ומנסה (אולי לא במודע ממש), "לאכול" אויר כמה שיוכל. כשבעצם, כדי שהגוף יוכל לקלוט לתוכו אויר טרי ועשיר בחמצן, מה שיש לעשות הוא – לנשוף.

וזה תואם כל מיני תאוריות אחרות בעולם, כמו לגבי אנרגית השפע ועוד

תובנה נוספת 
לפי הפתופיזיולוגיה (ניתן להרחיב על כך את הקריאה בויקיפדיה),
לאדם אסמטי, יש היצרות בדרכי הנשימה, המהווה חלק משמעותי מהקושי הנשימתי.
ברגע שעובדים עם הסרעפת, בהוצאת האויר, ולאחר מכן מרפים,
כשהריאות רוצות לחזור לגודלן הטבעי,
הן למעשה שואבות אויר פנימה וכך כאילו "מדלגות" על עניין ההיצרות.
זה אומר – שכשיש כשל במקום אחד, אין צורך בהכרח "להלחם" בו,
אלא ניתן לאתר את נקודות החוזקה, ולעבוד דרכן.

תובנה חביבה לסיום  
שמתי לב אז, שאצל אסמטים (ואולי גם בעוד אתגרי גוף ולא רק),
יש תחושה פעמים רבות של קורבנות, תחושה שהמחלה גדולה ממני.
כשעשיתי את התהליך שאיפשר לי לנצח את האסטמה, הסכמתי בתוכי להיות גדולה מהמחלה.
זה מה שאיפשר לי לראות קדימה ולפעול לטובתי.

תובנה אחרונה ממש 
איזה מזל שהאיש מהטרמפ לא הגיש לי את הפיתרון!
כמה הרווחתי בזכות זה, וכמה אדוות נוצרו שאיפשרו להרבה אחרים להרוויח מזה.

בואי לעשות את הצעד הראשון להקלה

* להפחית כאבים
* לקצר את משך הימים
* להשתמש בפחות אמצעי ספיגה
* להיות פחות עצבנית או עצובה
* ליהנות מתחושת חיבור לגוף