החיים בחברה שבטית, מטריאכלית

או... כשלנשים היה אוהל אדום

אני עומדת לספר לך סיפור שהמצאתי.
טוב… זו לא בדיוק המצאה,
אלא יותר חלקי פאזל שליקטתי.
כי אם לחפש עדויות היסטוריות,
יש כל מיני,
קראתי הרבה, ולא כולם מצאו חן בעיני,
כמו זה שיצרתי בדמיוני.
אבל בבקשה ממך,
אל תחשבי שאם הוא דמיוני,
אין בו אמת.
את תראי שאני אספר לך,
ואת תדעי שככה זה,
שגם את היית שם,
או לפחות הנפש שלך כמהה לזה,
ואם לא לזה בדיוק,
אז למשהו דומה.

היא מתישבת ומקשיבה.

האח הבוערת לצידנו,
מוסיפה לנו ניחוחות של טבע.

אני מבקשת ממנה לעצום את עיניה,
ולנסוע איתי בזמן.

אני מציירת לה תמונה בדמיון.
שבט.
נמצא במן מישור,
חבוי בין הרים.
מן מרחב רחם כזה,
מחובק בשרשרת הרים גבוהים.

הנשים הן מרכז הבית.
מוסיפה הערה – היום אומרים שהאשה היא מרכז הבית,
אני לא מאמינה בכך,
אני חושבת שהכוח של הנשים הוא בביחד שלהן.
אשה לבד בבית,
נדמית בעיני הרבה פעמים,
כמו שמשון לאחר שנגזזו שיערותיו.

כשהנשים הם מרכז הבית,
מרכז השבט,
בוערת מדורה במרכז.
משהו מהביל מתבשל על האש.

הילדים במרחב עם האמהות.
כל ילד יודע מיהי אמו,
וגם חש את האמהוּת של כולן,
כך יכול להרגיש בבית תמיד,
גם אם אמו נעדרת לזמן מה,
הוא יודע שהוא בבית. מוגן.
מחובק ומטופל ע"י נשות השבט כולו.

הגברים, הם חלק מהשבט,
אבל התנועה שלהם היא שונה.
במבט מרוחק,
קל לדמות את הגברים כמו זרעונים,
ואילו את המרכז הנשי, כמו ביצית.
הם יוצאים למסעות שלהם עצמאית,
וחוזרים אל השבט בזמנם.
תמיד יש מי שיקבל את פניהם,
בסבר פנים טוב,
ליד המדורה.
ארוחה חמה תחכה.

החיים בשבט חשופים לאור הירח,
המחזור הנשי מסונכרן עם אור הירח
הנגלה ושוב מסתתר מעיננו לאורך החודש.
ביוץ – בירח מלא
וסת – במולד ירח.
כך בכל חודש.

בראש חודש,
הנשים שבווסת,
פורשות משגרת יומן,
והולכות אל האוהל המיוחד שנמצא
בשולי השטח  שלהם,
הלא הוא האוהל האדום.
(מוכר גם כבית נידה, או מרגם גודג'ו באתיופיה).

מה עושות שם הנשים?
כאן אני עוצרת ושואלת נשים,
מה הן הכי היו רוצות לעשות כשהן בווסת.
ואת התשובות שלהן אני מלקטת וכך יוצרת את האוהל האדום
הדמיוני-אמיתי שלי.
גם את, זו הקוראת אותי כאן כרגע,
לפני שממשיכה לקרוא,
מזמינה אותך לרגע לעצום את עינייך,
ולהרגיש שאת שם,
במרחב הזה.
מה קורה בו?
מה הטבע שבך מבקש?

לנוח?
לישון?
לשקוע במחשבות?
לצחקק עם חברה? 
לתת/לקבל מגע?
לסרוג?
שוב לנוח…

כן…!
זה לא אומר שאת מפונקת,
הכמיהה הזו,
משותפת לכולנו.

היי… אני מבקשת שלא תמהרי לגרש אותה
רק מתוך מחוך מחשבה שהיא אינה מותאמת לאורח חייך.

הנה אני פורשת מעין בועה מעלינו,
שמפרידה ביננו לבין המציאות היומיומית.
היא לא תשאר שם כל הזמן,
אלא תתקים רק כדי לאפשר לך להרגיש את הטבע שלך,
ללא אילוצים,
אח"כ נחבר הכל למציאות חיינו,
זה חלק מהעניין.

ימי הווסת אלו ימים בהם אשה מחוברת יותר לאינטואיציה שלה.
עדויות מספרות כי בשבטים מסויימים,
בני השבט, אם היו מתלבטים בשאלה מסוימת,
היו מעלים אותה לנשות האוהל האדום,
והן מתוך החיבור שלהן,
היו מחזירות תשובה.

רגע, מי היה עם הילדים כשהנשים בווסת היו הולכות אל האוהל האדום?
היו נשארות בשבט הנשים שבהריון,
והנשים שכבר אינן בגיל הפוריות,
והנערות הצעירות שעוד לא קיבלו מחזור,
והגברים.

וואו, זה נשמע כל כך טבעי ומתבקש לחיות ככה,
למה הפסקנו עם דרך החיים הזו?
אני גם חושבת שמקצב החיים הזה הוא נכון יותר עבורינו,
אבל כחברה עברנו תהליך של ריחוק מהטבע שלנו,
היתה המהפכה התעשייתית,
ועם הזמן יצרנו אמצעי ספיגה,
והיום אפשר לראות בהרבה תחומים
שמתקיימות שתי מגמות הפוכות
– אחת של התקרבות חזרה אל הטבע,
ואחת של המשך התרחקות.

בואי לעשות את הצעד הראשון להקלה

* להפחית כאבים
* לקצר את משך הימים
* להשתמש בפחות אמצעי ספיגה
* להיות פחות עצבנית או עצובה
* ליהנות מתחושת חיבור לגוף

רוצה קורס באיזור מגוריך?
הרשמי עכשיו וצייני את איזור מגוריך