אדם אף פעם לא יודע בוודאות לאן מנווטים חייו.
ארוע שנדמה כסתמי, עשוי להתברר בדיעבד כבעל משמעות עמוקה להמשך חייו.
אני ידעתי שיש לי ראש אנליטי, לכן הייתי במגמה ריאלית, ולכן גם עשיתי תואר ראשון…
אבל ליד שמכוונת הכל מלמעלה היו תכניות אחרות עבורי.
הנה נקודות בזמן שכשהתחברו יחד, הן יצרו את השיטה.

הגרסה הקצרה:
כשלמדתי להיות דולה (תומכת לידה), מצאתי הקבלות בין וסת ללידה. תכננתי לכתוב על זה עבודת גמר לקורס, ויצאה מזה שליחות לחיים.

הגרסה הארוכה:

1. ריפוי עצמי מאסטמה
הייתי נערה אסמטית. האמנתי בתרופות, או אפילו אם להודות… אהבתי תרופות.
בית מרקחת דמה בעיני לחנות ממתקים.
הדרך שעברתי בתהליך הריפוי העצמי שלי, הניחה את אחד היסודות החזקים לשיטת שרמן.

ההבנה העמוקה שיש כל כך הרבה בידנו לשנות, להשפיע,
לשתף פעולה עם החוזקות של הגוף,
להשתחרר מ”ככה זה” או מהמחשבה שהמחלה יותר חזקה ממני,
הטביעו בי חותם חזק.

להמשך קריאה >>

2. “יום אחד את תלמדי נשים לעשות את זה”
ידעתי להתרוקן בשירותים, חשבתי שכולן עושות ככה.
בדיעבד יודעת שלא ממש פעלתי נכון כי הייתי לוחצת,
ולא שמרתי נכון על רצפת האגן.  
אבל בכל מקרה היה לי קשר לגוף וידעתי שאם אני רוצה,
אני יכולה להשפיע על משך הימים ועל הכאבים.

בבי”ס היו לי כאבים עזים והייתי משתמשת בטמפונים.

בעקרון לא עשיתי מזה עניין, אבל לאורך השנים, בבגרותי,
היו שני אנשים שאמרו לי את המשפט “יום אחד את תלמדי נשים לעשות את זה”:

א. הגרוש שלי, אב בנותי. הייתי אז סטודנטית למתמטיקה ומדעי המחשב. יום אחד הלכתי לשירותים ומלמלתי משהו כמו “אין לי כוח יותר למחזור הזה, הולכת לשחרר אותו”, אז בעודי יושבת בשירותים, אני שומעת אותו אומר את המשפט הזה. ואז זה נשמע לי מגוחך כמו “יום אחד אתה תלמד אנשים לקנח את האף כמו שאתה עושה את זה”

ב. שנים לאחר מכן, כשאני לקראת לידתה של ביתי השניה, הלכתי לקבל עיסוי אצל נטורופטית. יש מן שאלון שממלאים לפני הטיפול. אחת השאלות היתה ביחס למשך הדימום שלי. התשובה שלי היתה “תלוי”. היא הרימה את ראשה מהדף ושאלה “תלוי?”, ואני בנחת מסבירה לה שזה תלוי איך אני בוחרת להתנהל בווסת. והיא בעודה מופתעת מהתשובה, אמרה את המשפט הזה גם.  יום אחד, כשכבר לשיטה היה שם, הזמנתי אותה לבוא ללמוד אצלי. היה כיף 🙂

3. ריפוי עצמי מאסטמה
הייתי נערה אסמטית. האמנתי בתרופות, או אפילו אם להודות… אהבתי תרופות.
בית מרקחת דמה בעיני לחנות ממתקים. הדרך שעברתי בתהליך הריפוי העצמי שלי, הניחה את אחד היסודות החזקים לשיטת שרמן.

ההבנה העמוקה שיש כל כך הרבה בידנו לשנות, להשפיע,
לשתף פעולה עם החוזקות של הגוף,
להשתחרר מ”ככה זה” או מהמחשבה שהמחלה יותר חזקה ממני,
הטביעו בי חותם חזק.
להמשך קריאה על הדרך שעברתי לריפוי מאסטמה >>

4. פחד מלידה
תמיד, לפני שילדתי, היה נראה לי שללדת זה כמו ללכת על גחלים. הדהים אותי שנשים רבות כל כך מעיזות לעבור את הדרך הזו. היום אני יודעת שהמקומות שהכי מאתגרים עבורינו בחיים, שם גם נמצאות המתנות הכי גדולות עבורינו…
והתיקון דרך הלידות שלי…
הלידה הראשונה של בכורתי, נחוותה לי כאילו נלקחה ממני. חוסר אונים מול העוצמה שאיימה להטביע אותי, חוסר אונים מול הרופאים… הלידה הסתיימה בקיסרי (שככל הנראה היה יכול להמנע בקלות). כך שללידה השניה הגעתי נחושה, עם רצון עז שהפעם יהיה אחרת. רצון עז אגב, התחיל אצלי פשוט בחרדות שצפו. פחד שאפול שוב לאותו סרט…
סיפור הלידה שלי פורסם וזכה לפידבקים מדהימים, והזמנה לספר אותו בכנס של “נשים קוראות ללדת”. הסיפור שסיפרתי על הבמה אז, הכה גלים,וכך התחלתי להכיר מהי שפה נשית (אני? אני מתכנתת מחשבים… בכלל לא הבנתי למה דברי שנאמרים נחשבים ל”שפה נשית”), אבל הרגשתי משיכה עזה לשהות במרחבים האלה, להפיץ ולחגוג את הקסם הזה.
כך נולדו מפגשים ספונטנים כמו: “העוצמה הנשית בלידה”, “סדנה חוויתית לאמהות”, “חגיגת לידה שבטית”, וגם זכיתי להיות פעילה ב”נשים קוראות ללדת”

5. וכך יצא ש… ליוויתי לידה

כאן תוכלי לקרוא על הלידה הראשונה שליוויתי
וזה שלח אותי מהר ללמוד להיות תומכת לידה (דולה)

במהלך הלימודים קרו כמה דברים מעניינים:
א. פגישה עם אחותי. היה לנו מפגש כייפי, ואני הייתי במחזור. עם טמפון. וכשהגענו אלי הביתה, אחותי נמרחה על הספה, ואני רציתי להימרח לידה… והרגשתי שלא יכולה, שהגוף שלי באי נוחות. אז אמרתי לה משהו כמו “איזה באסה, אני במחזור”, ותגובתה, שנשמעה לי ברגע הראשון קצת לא קשורה, היתה “את יודעת, אני הפסקתי להשתמש בטמפונים”. ופתאום נפל לי אסימון מצלצל, ואמרתי לה “חכי רגע”, ורצתי לשירותים, והוצאתי את הטמפון, ועם שחרורו, חוויתי הקלה עצומה. ופתאום הבנתי שאי הנוחות היתה קשורה לטמפון יותר מאשר למחזור. שהגוף ניסה לאותת לי דרך אי הנוחות, שהוא רוצה שאוציא את הטמפון, ופשוט פירשתי אותו לא נכון. 
פתאום צפו לי כל מיני תכנים מהקורס, והרגשתי שאני מבינה את שפת הלידה דרך המחזור. הבנתי שזו אותה שפה, ויש בה (כמעט) אותם שחקנים – פות, נרתיק, צוואר רחם, רחם, אשה, הורמונים, והתרוקנות.

מאותו רגע התחלתי להתעניין בווסת שלי, כאילו היתה מיני לידה. לעבוד עם הגוף בווסת. זה ריתק אותי. במיוחד כי למדתי כל כך הרבה על לידה, ולא היתה לי יכולת עצמית לתרגל. והנה פתאום כן.

ב. לידה שליוויתי בסטאז’. תמונת מצב: אשה אתיופית, לידה שניה. בלי אפידורל. פתיחה מלאה. פלוריסנטים, מחשב, חלוקים לבנים. אמא שלה לידה בבגדים מסורתיים. שוכבת על המיטה, בתנוחה שלא מקדמת לידה (על עצם הזנב), וכואבת. אמא שלה לידה רק שואלת באמהרית בכל ציר “כואב, כואב?” ואח”כ “עבר, עבר?”. ואני והדולה שליוותה אותי (כחלק מהסטאז’), מסבירות לה באיזו תנוחה להיות, שתקל עליה.
כאב לי שהידע הטבעי ככה נעלם. אמא שלה, שילדה אותה באתיופיה, בדרך טבעית (דיברנו אח”כ), יושבת בצד, ולא מעבירה מהתבונה שלה כלום לביתה. נראה שחוששת להראות פרימיטיבית.
ואני… כל כך רציתי שהיא תסגור את הדלת, תכבה אורות, תכבה את המחשב, תחבק אותה בעמידה, תשיר לה באמהרית, ותניע את האגן איתה.
ממש חוויתי חזק את הוויתור הזה על הידע הטבעי, לטובת הקידמה המלומדת. 
אפילו בעודי כותבת מילים אלו, נקוות דמעות בעיני.

ג. שיחה עם אלוהים. שאלתי את אלוהים, תגיד לי, איך זה שאתה נותן לנו ללדת ככה? כזו עוצמה, בלי הכנה מוקדמת… למה? זה נראה לפעמים כמו בלוק שנוחת על אשה בעוצמה, לא יכולת לבנות לנו מדרגות בדרך לשם? איך אני, כדולה, יכולה במהלך הלידה להתחיל להסביר לאשה עם מה היא מתמודדת, איך להקל… הרי אני לא יכולה ללחוץ “פאוז” על הלידה, ולפני הלידה – איך בכלל אפשר להסביר מה עומד לפניה?
תשובתו של אלוהים: אני מבין את הצורך בהכנה, כזו שתבוא דרך הגוף, מתוך החוויה.
מהרגע שילדה הופכת לנערה, נתתי בגופה את מתנת הווסת. בדיוק אותו קסם של לידה, אותה שפה נשית, במנות קטנות יותר, אחת לחודש. שתבוא בשערי הנשיות בצעדים שהיא יכולה להכיל.
ומה אתם עשיתם כחברה? נידיתם את הווסת. רק לא להרגיש, רק שלא תפריע. מתייחסים אליה בגועל.
ואז באה הלידה, ואתן רוצות לעשות היפוך שלם, להתחבר, להרגיש… חלק מהנשים אכן מצליחות, וזה מדהים, אבל תחשבי שאיפשרתי את זה לכולן. קחי את הווסת כמתנה ללידה. הנה המדרגות שחיפשת, הן היו מונחות שם כל הזמן.

ד. עבודת גמר לקורס נתבקשנו להכין עבודת גמר לקורס. עבודה שתתמוך בדולות אחרות בעבודתן.
כשהמורה – גילה רונאל נשאלה ע”י מישהי באיזה אורך אמורה להיות העבודה, עיניה נחו על פני (הומור מיוחד של אלוהים) וענתה עם מרווחים גדולים בין המילים: “באורך  שמפיל  אסימונים”.
אני, כבת לממציא פטנטים, ישר הגלגלים התחילו לנוע, ויצאתי לדרך (אז עוד לא ידעתי שמדובר במסע לכל החיים).

כששיתפתי קולוגות בהתלהבות על חוויות הווסת שלי, הרגשתי שהן לא מבינות. אולי אפילו נרתעות. הרי אנחנו בכלל בקורס על לידות…
מהצד שלי חשבתי – כשאשה מלווה לידה אשה אחרת בלידה, והיא אולי זרה לעצמה, אולי לא מקבלת בטבעיות את מה שמתרחש בתוכה, מה היא מהדהדת החוצה? היתה לי הרגשה שככל שהיא תהיה מחוברת למערכת הנשית שלה, היא תוכל להיות נכונה יותר עבור האשה אותה היא מלווה.
עוד דבר – זוכרת את השיחה שניהלתי עם אלוהים בסעיף הקודם? או, אז בדיוק זה. יש שם לעבודה:
“הכנה ללידה דרך עבודה עם הגוף בווסת”.

6. ומשם… 14 נשים בבוקר יום שישי בביתי
אז עשיתי תהליך מעניין עם יהודית שריג ז”ל (פיזיותרפיסטית אורגינקולוגית שהובילה בזמנו את תחום רצפת האגן בארץ), היו בו חלקים בהם קיבלתי את גישתה, היו חלקים שהיא הסכימה לקבל את הבנתי, וכך בתהליך שנמשך כחודשיים, הגענו להבנות.
רציתי לשבת ולכתוב את עבודת הגמר שלי סופסוף, אבל היי… מה אכתוב? שהבנתי משהו דרך הגוף שלי, ויהודית מסכימה איתי? אם לא ניסינו על נשים אחרות, איך נדע שזה אכן אפשרי להעביר את הידע הזה הלאה, ולראות תוצאות?
אז הזמנתי נשים לביתי. התגובות היו מעטות. פתאום אין את ההתלהבות מהשפה הנשית שלי, נראה שחשבו שנפל לי איזה בורג…

ומישהי אחת בשם דריה, כתבה שהיא חושבת שבאתר “באופן טבעי” שלא הכרתי עד אז, יהיה עניין בשיטה, והעתיקה לשם את ההזמנה שלי.

 אם יצא לך לזרוק פעם חתיכת לחם לבריכה שיש בה דגים, אז אולי תוכלי לשער בדמיונך מה שקרה מאותו רגע. התעניינות שיא. הדף הפך בן לילה להיות אחד הדפים החמים באתר וכך נשאר למשך כמה חודשים.

ואז התחילו לבקש ממני ללמד בכל מיני מקומות בארץ, ודי מהר הבנתי שזו כבר לא עבודת גמר, וגם לא ממש בשביל להכין ללידה בהכרח, אלא יותר כדרך להתנהל אחרת עם המחזור החודשי.

והשאר – היסטוריה שממשיכה להכתב גם בימים אלו, ואני שמחה ונרגשת שאנחנו יחד בדרך המיוחדת הזו 🙂