לפני שהומצאו אמצעי הספיגה,
לא היו אמצעי ספיגה (מן הסתם 🙂 ).

כשנשים חיו בטבע,
כששהו באוהל האדום,
הן ככל הנראה ידעו מה לעשות עם הדם.
היתה להן הפניות והלגיטימציה להקשיב לגופן בימים האלו.

אבל…
עם חלוף הזמן והמעבר מחברה מטריארכלית  לחברה פטריארכלית*,
חלו שינויים רבים באורח החיים,
ונעלם מן האופק גם האוהל האדום והקשבה למקצב הנשי.

בואי נקפוץ לרגע בזמן, אל המהפכה התעשייתית.
נשים עובדות במפעל.
דמייני אשה אחת כזו.
יום יום.

עושה את אותה עבודה במשך 16 שעות ביממה
(כן… בתחילת המהפכה היו הגזמות כאלה).
האם כשהגיעו ימי הדם, היתה לכך התייחסות כלשהי?
מסתבר שלא ממש.
נשים המשיכו לעשות את עבודתן,
מדממות אל תוך בגדיהן.

יש כמה תאורים על כך,
מצאתי אותם במקום קסום וגם קצת מוזר  (תכנסי, תביני)
קוראים לו מוזיאון הווסת, ומנהל את האתר גבר 🙂
אפשר למצוא שם חומרים מרתקים.

אז…
הנה סיפור שלקוח משם.
בתחילת המאה ה 20, פעילה חברתית בשם סלינה קופר,
מגיעה למפעל כותנה,
ונחרדת לגלות שנשים מדממות על קש
שהונח על הרצפה (מעין פד קולקטיבי…)
(קישור למקור)

תיעוד נוסף לכך שנשים דיממו אל תוך בגדיהן:
בשנת 1899, רופאת נשים בגרמניה
עודדה נשים בספרה "בריאות בבית"
שלא לדמם אל תוך בגדיהן בימי הווסת.

אני מביאה את הסיפורים הללו
כדי שתוכלי לרגע לצאת מהסיפור הפרטי שלך,
ולראות את המסע שעברנו כנשים בחברה,
ואת מקומה של הווסת בתוך כל זה.

ושתוכלי להתחיל לשאול את עצמך שאלות
כמו – מה מקומה של הווסת בחיי והאם אני רוצה להדחיק ולהעלים אותה,
או להיות יותר קשובה למקצבה, על היותה חלק ממי שאני, חלק מהטבע שלי.

ו… כן, אני יודעת שלחיים שלנו יש את הקצב שלהם,
ובשגרה שלנו אין אוהל אדום,
אבל מסתבר שכשאנו ערות לפעימה הנשית המתחוללת בנו,
אנחנו יודעות למצוא לה מקום גם בשגרת יומנו המערבית.

ואם המילים האלה כמו "להקשיב למקצבה" עדיין זרות לך, אך את מוצאת עניין בין דפי האתר, המשיכי לגלות מתוך סקרנות, בקצב שלך, דרך תפתח.

* מטריאכלית – מלשון Mother, חברה בעלת מקצב נשי,
מותאמת למחזוריות הירח (מטריארכיה – ויקיפדיה)
* פטריאכלית – מלשון Father, חברה בעלת מקצב גברי (פטריארכיה – ויקיפדיה)