היא מספרת לי איך היא שוכבת במיטה
מקופלת בתנוחת עובר,
סובלת מבחילות,
לפעמים גם מהקאות.

היא מבטלת ימי עבודה מידי חודש,
ומתקשה להחזיק בעבודה מסודרת במצב הזה.

היא נאנחת ונזכרת:
גם כשהייתה תלמידה
– בימים האלה היא השתדלה להישאר בבית,
אחרת – זה יום מטורף וחסר תכלית,
בו היא במסע מתמשך
למצוא פינה להניח בה ראש.
להתרסק קצת.

כדורים היא מקפידה לקחת
כשהכאב רק מתחיל,
עברה מכדור אחד לחזק יותר,
הגבירה מינון…
– אבל אפילו כל אלה כבר לא עוזרים לה.

“איך נשים חיות ככה?”
היא תוהה בקול מיואש.

פתאום היא מזדקפת
“את יודעת, זה יותר מזה!
אלו לא רק הימים עם הכאב הנוראי,
כבר שבוע לפני שבאים הימים האלה,
כל הגוף שלי מכווץ.
פחד, ממש פחד,
אני יודעת שהנה שוב,
הסיוט החודשי מגיע,
סבב חדש מיד מתחיל”

אני מרגישה את הכאב והיאוש שלה.
וכאילו לא די בכל זה,
היא מוסיפה כבר כשדמעות נקוות בזוית עייניה
“את יודעת מה החלק הכי מתסכל?
הלכתי לבדיקות,
הייתי אצל כמה רופאים,
לא ויתרתי”
היא נאנחת וממשיכה
“כולם אומרים לי שהכל תקין אצלי,
שככה זה. להיות אשה.
את קולטת? תקין!
מה תקין בזה?”

שתיקה.
אני מתבוננת בה.
רואה שהיא מבינה שכמו הלכנו לאיבוד,
שמשהו פה לא מסתדר באופן טבעי, הגיוני,
אם זה מצב שנקרא תקין.
חסרה איזו חתיכה בפאזל.

“אז מה הרופאים המליצו לך לעשות עם הכאבים האלה?”
אני שואלת.

“המליצו לי לקחת גלולות.
למה שאני אדחוף לגוף שלי הורמונים?
ממתי להיות אשה זו מחלה?”

הזמנתי אותה אלי לשיחה,
רציתי לעשות לה סדר בעניינים.
לפני שאתן לה
כלים פרקטים להתמודדות עם כאבי מחזור
היה חשוב לי שהיא תראה את התמונה הרחבה,
כי בסופו של דבר הסיבה שיש לנשים כאבים בווסת
מורכבת משלושה מעגלים
(אחד מהם הוא חברתי-תרבותי, איתו אני פותחת את ההסבר)

היא הגיעה אלי בשעת בין ערביים,
בדיוק בזמן שקבענו,
לבושה בטרנינג ונעלי בית
(נהנית מהיתרון שיש ביחסי שכנות)

מזגתי לשתינו תה חם,
ו..
התחלתי מלצייר בדמיון מה היה פעם,
כשחיינו בחברה שבטית, מטריאכלית
(המותאמת למקצב המחזורי של האשה).

הסיבה שאני פותחת בזה,
היא כי בהבנה שלי זה מעורר היזכרות.
הגוף נזכר בטבע שלו.
זה שהיה שם מאז ומעולם,
והתכסה לאורך השנים בשכבות של פרסומות,
תעשיה, ומוצרי הגיינה.
הידע הקדום תמיד היה שם,
ועכשיו הוא מתחיל להתעורר בה.

משם, אני עוברת איתה מן מסע מהיר בזמן,
מראה לה איך יצאנו מן המקצב המחזורי,
אל תוך מקצב אחר לגמרי,
ונותרנו מדממות…
אל תוך בגדינו.

ואז, ככה, בחברה בה הווסת הפכה לסוג של מטרד,
נוצרו להם בתעשיה,
מיני אמצעי ספיגה,
שבאו לספוג את הבושה,
להעלים ראיות,
לאפשר לכל אשה להתהלך בחופשיות,
כאילו כלום.
כאילו אף טיפת דם לא תעצור אותנו.
יש לנו אמצעי ספיגה משוכללים,
ואנחנו כבר נראה לאמא טבע מה זה.

וזה לא באמת עובד לנו השקר הזה,
ההסתרה.
אנחנו מכסות ממקום אחד,
והסוד משפריץ מכיוון אחר.
פעם בא בדמות כאבי ראש בלתי נסבלים,
פעם כתופעות קדם וסתיות,
ופעם כשלולית מביכה במקום לא צפוי.

“וכשאנחנו מסתירות,
את מה בעצם אנחנו מסתירות?”
אני שואלת ומוסיפה
“בעיני זה לא העניין אסתטי בכלל,
אלא את התבונה הנשית שלנו אנחנו מסתירות מעצמינו.
אותה אני רוצה לגלות איתך.
רוצה שתיזכרי.
הרי, הרחם היא מרכז הנשיות שלנו“
[כן, יודעת, בשפה העברית, רחם היא זכר(!).
אני חושבת שראוי להחליף לה מיגדר, לא?]

היא מביטה בי בעיניים גדולות,
אני רואה שהיא נזכרת,
היא שומעת את המנגינה שמתנגנת בין מילותי,
זו שקוראת לה הביתה,
לטבע שלה.
והיא נעשית צמאה,
כאילו ידעה תמיד שזה שם,
ורוצה שאושיט לה יד,
ואראה לה את הדרך.

אבל אז היא מתעוררת כמתוך חלום,
והשכל הוא זה שנעמד לפתע ביננו,
מנסה לחבר בין החלקים
ולא מבין איך כל הסיפור הזה יעזור לה להפחית כאבים.

אז אני מזמינה את השכל לשיחה רציונאלית,
בה אני מסבירה לה
מהו המנגנון בגוף המאפשר לנו להפחית כאבי ווסת,
יש בו תרשימים והסברים (נו, ככה כמו שהשכל אוהב),
על אנטומיה ופיזיולוגיה,
ועל בחירה פאסיבית,
ועל היכולת שלנו לבחור בחירה אקטיבית,
כזו שתשמח את הגוף מאוד.