“נמאס לי”, “אין לי כוח לכלום”, “אני לא מתקשרת עם אף אחד”
איפה הכדור שכבר יציל אותי מהעצבות הזו שכל חודש
מרימה ראש מחדש ומשבשת את חיי?

סיוט נשי? שיבוש הורמונאלי? אופי מבאס?
מהי העצבות שלפני קבלת הווסת, וכיצד את יכולה למנף אותה לטובתך?

לפני שנבין איך למנף, בואי נעשה הכרות קלה עם המחזור שלך*

מסוף הווסת עד הביוץ,
נשים לרוב חוות מרץ, תקשורת, יצירתיות, כשהשיא הוא בביוץ.

ואז מגיע החצי השני של החודש – מהביוץ ועד קבלת הווסת,
ובדיוק כמו באיור, גם אנו פעמים רבות חוות ירידה –
פחות תקשורת, פחות יצירתיות, יותר התעגלות פנימה.
זה זמן בו האינטואציה שלך מקבלת יותר מקום,
והקול הפנימי לוחש את לחישתו.

על פני השטח, ההתכנסות הזו פנימה,
יכולה להביא איתה מסרים של – מה לא טוב לי בחיים,
מה לא עובד יותר עבורי.
המסרים האלו באו כדי שתהי קשובה לעצמך,
ותשני את מה שלא טוב לך, לטובה.
עם זאת, בפתח המסרים מהסוג הזה
עומד פעמים רבות צרוף המילים “לא טוב לי”…

הרבה “לא טוב לי”
יכולה להחוות לעיתים כעצבות.
אולי אפילו מן כזו חסרת פשר
(במיוחד אם ה”לא טוב לי” כללי מדי או מוגזם וקיצוני),
ויש רק רצון שהיא תלך
למקום אחר ותאפשר לנו לחיות את חיינו בשמחה.

אם תעצרי לרגע, תסכימי לתת לה מקום,
יכול להיות שתשמעי את בת הקול של הווייתך,
הלוחשת לך משהו שממש שווה לך לשמוע.

חשוב להבין את עומק הדברים,
כי על פני השטח, האמירות שעולות,
עשויות להשמע טוטאליות וגורפות
“רוצה לעזוב הכל”, “להתגרש”, “להתפטר”.
חשוב שתביני מה יושב שם מתחת,
מה העומס מציף למעלה כדי שתראי אותו ותתני לו מענה.
מה לא עובד לך בחייך? מה היית רוצה שיהיה? למה?

כותבת על כך ד”ר כריסטיאן נורתרו’פ בספרה
(המומלץ מאוד) “גופה של אשה, תבונתה של אשה” :
“כיוון שהתרבות שלנו איננה מבינה את התבונה המחזורית,
למדנו לחשוש מתקופה זו בה התבונה תובעת שנתכנס
אל תוך עצמנו, נפרוש ונהרהר בחיינו”

ולמה העצבות משמחת?
כי כאשר את מאירה את הפינות החשוכות בחייך,
זה אולי לא כ”כ נעים באותו הרגע,
אבל אם תעזי להתבונן, ולתת את דעתך על מה שעולה,
תוכלי להיות יותר קשובה לעצמך, ולנווט את חייך בתבונה.
וזה יהיה משמח!

אני אוהבת לראות את ההקשבה הזו,
כהליכה בצד האפל של הירח,
כחכמת הניקיון שלפני הפסח – שגם היא באה מהצד האפלולי,
הפחות זוהר במבט שטחי,
אך מאפשרת נקיון, פינוי המיותר והתחדשות.

גיגלתי את צמד המילים שחיברתי לי –  “עצבות משמחת”,
כדי לראות מי עוד מתיחס לזה ככה,
ומצאתי את דבריו הנפלאים של הרב יובל פרוינד (למאמר המלא),
שבין השאר ציטט פסקה של הרב קוק שאמר כל כך הרבה במעט מילים:

מְאֹד צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מִן הָעַצְבוּת,
אֲבָל לֹא בְּמִדָּה גְּדוֹלָה כְּזוֹ
שֶׁתִּמְנַע אֶת אוֹר הַתְּשׁוּבָה מִלַּחְדֹּר אֶל עֹמֶק הַנְּשָׁמָה,
שֶׁאָז הָעַצְבוּת מִתְפַּשֶּׁטֶת הִיא כְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת בְּכָל קְצוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ,
מִפְּנֵי שֶׁהַחֵטְא מַדְאִיב אֶת הַלֵּב, וְגוֹרֵם לָעַצְבוּת לְהִתְאַזְרֵחַ
עַל הַמְּרִירוּת הַקּוֹדַחַת שֶׁל תַּבְעֵרַת הַתְּשׁוּבָה.

ועל כך אומר הרב יובל פרוינד:
“הרב קוק מתאר כאן תהליך פרדוקסלי:
האדם בורח מן העצבות ובעצם רץ אל זרועותיה.
הוא לא מוכן להיפגש עם הייאוש ועם תחושת החיסרון,
ובגלל זה הוא מעצים אותם. הסיבה לכך פשוטה.
כיוון שהעצבות מאותתת על בעיה – על תחושה
אמיתית של חוסר סיפוק – מלחמה גורפת כנגדה
מאפשרת לאותה בעיה להתפתח באין מפריע.
דווקא המוכנות לעמוד מדי פעם “ערום ועריה” ולחוש
את הצמרמורת של ה’אין’ מזניקה את
האישיות למצוא מזור ולהיחלץ מן הצרה.”