כשלאשה כואב בווסת, לרוב באופן טבעי היא תסגור את הגוף בתנוחה עוברית, ידיים קפוצות, נשימה תקועה. מפותלת מכאב. לגוף בווסת ישנה משימה אחת – לנתק את רירית הרחם. סגירת הגוף באופן זה, מספרת “לגוף הפנימי” שיש מצב מצוקה, וזה לא זמן עכשיו להתעסק עם וסת או ענייני עיכול, כי הוא חושב שדרושה כאן הצלה מיידית ומפנה את כל המשאבים לחילוץ מהצרה (תגובת הלחם או ברח). כך הרירית שביקשה לצאת, “נתקעת” ברחם יותר משתכננה, וכשהגוף מבין שיש פה בעיה וצריך איכשהו לפלוט את הרירית החוצה, הוא פועל כמו שרברב פועל (סליחה על ההשוואה, אבל הפעולה דומה) כשיש סתימה. זוכרות את הפומפה לפתיחת סתימות? אז גם לגוף יש מן “פומפה” כזו. הוא גורם להקאה ו… פפפ… כל המעברים נפתחים, הרירית יוצאת והכאב פוחת משמעותית. אם המצוקה של הגוף ממש גבוהה, אז הוא לא יסתפק בהקאה, אלא ישלב גם עילפון. הקאה היא אמנם פתיחה חזקה כלפי מעלה, אך יש באיזור הסרעפת מן פיצול של הכוחות (מן חלוקה בין “פה של מעלה” ל”פה של מטה”), ולכן אם יש הקאה כלפי מעלה, במקביל יש “הקאה” כלפי מטה. אגב, גם בלידה פועל מנגנון דומה. כשאשה מתנגדת לתהליך הלידה ומכווצת את הגוף, הגוף יגרום להקאה כדי להשיג פתיחה על אף הכיווץ. דולות ומיילדות יודעות שאחרי הקאה כדאי לבדוק פתיחה ולגלות ש… (נחשי :)) אם את חווה כאבי וסת, ורוצה לצאת מהלופ הזה, מזמינה אותך להצטרף אלי לקורס הדיגיטלי שילמד אותך לעבוד נכון עם הגוף, ולהוריד כאבי וסת במידה ניכרת (אפילו לאפס). מכירה את הקשר הזה בין כאב להקאה? זה לא חייב להיות ככה.