בחזרה לשבט הנשי

נכתב מהרהורי ליבי בשנת 2004,
עבור חברותיי, אמהות צעירות,

בזמן בו הייתי גם אני הייתי
אמא צעירה לשתי בנותי הקטנות.

ילד גדל בחברה.
הוא בגן בחברה, אחה”צ בחברה.
אם נתבונן במשחק של ילדים,
נראה כבר מגיל צעיר,ומתחזק בהמשך,
שלבנות יש עניין מיוחד בבנות, ולבנים בבנים.

וזה לא שבנים לא משחקים עם בנות.
אבל אם נתבונן לאורך זמן,
נראה את ההתגודדות של הבנות
ואת ההתגודדות של הבנים.

בגיל העשרה זה נראה בערך השיא.
ואז מתחילים גם להתעניין במין השני.
מכרו לנו את זה כמו פרסומת לקוקה-קולה
“מצאי את בחיר ליבך שאת והוא ביחד זה עולם ומלאו,
אתם ואי בודד, ושום דבר לא צריך יותר”.

אם תיכנסו לחדרים של בני עשרה,
תראו את הפרסומת הזו עובדת:
“הוא והיא” “הוא המיוחד” “היא המדהימה”
“הוא והיא” ועוד “הוא והיא”.
כן, יודעת זה ההורמונים, רוצים לגעת,
להתרגש מהמיניות, הרבה יצר….
כל זה טוב, אבל יחד עם זה בלבלו אותנו בעסקת חבילה
עם ההוא לאי הבודד…

אז לא משנה אם בחרנו לנדוד מפרח לפרח,
או חיכינו למיוחל, ובהנחה שהמיוחל שבמיוחלים
הגיע- הדרך סלולה לחתונה, ילדים…
עד כאן התסריט הולך על הצד הטוב.

ואז היא בהריון, נולד ילד, פרי אהבתם.
היא בטוחה שהעולל הזה הוא פרי אהבה קסום,
ולא מבינה מה קורה לו. אולי בהתחלה היה עוד פוצי מוצי,
אבל סה”כ הכיוון ברור- הוא יצא לצוד,
והיא נשארה עם כל החבילה המכובדת לבד. כמעט לבד. לרוב לבד.
וגם כשהוא מגיע, איכשהו מה שהוא עושה,
לא ממש עונה על הציפיות המקומטות שלה.
ואז באות המחשבות- התחתנו מאהבה,
אולי לא בחרתי טוב? אין לנו תקשורת.
אבל היה לנו פעם טוב ביחד אם זיכרוני אינו מטעני?
מה קרה לו? האם זה משהו שלא שמתי לב אליו אז?

ויש את אלו שלא מתחתנים. שתפסו את הקטע.
עוד לא ממש יודעים לשים את האצבע,
טוב גם יש את הענין של ה”קוקה-קולה” שעבד גם עליהם,
אבל הם קלטו איכשהו שיש פה קטע מסריח…שאהבה אהבה,
לא משנה כמה יפה, בסוף כולם נראים אותו דבר…
והרבה פעמים, כנראה בגלל תסמונת ה”קוקה-קולה”
הם לא מבינים למה הם נרתעים מזוגיות,
אבל פשוט לא הולך להם,
ויש להם איזה חשד כבד שמשהו איתם לא בסדר…

אז גם אני נפלתי לבור הזה, נישאתי מאהבה גדולה,
ילדתי, ולא הבנתי איפה החיים היפים שחשבנו לנו.
פנטזיית האי הבודד הלכה והתרחקה…
בקושי ראיתי את הצל שלה…
קודם כל, כמו כל אשה טובה,
ישר חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

אח”כ, תפסתי שיש פה קטע.
קראתי כמות קריטית של הודעות (בפורום בו הייתי פעילה) מנשים,
שאומרות כולן את אותו דבר.
אותו סרט שתארתי למעלה,
חזר על עצמו בכמות מחשידה של ורסיות.
כשהיתי ילדה, חשבתי שאהיה חוקרת ביום מן הימים.
אז כישורי החוקרת נכנסו כאן לפעולה,
ובניתי סביב הסיפור הזה תאוריה שלמה.
והרי היא מוגשת כאן להנאתכן.

יצרנו קן אהבה. התחתנו.
בין ארבע קירות יצרנו עולם שלם- להלן האי הבודד שלנו.
יש לנו את כל מה שאנו צריכים,
ואין לנו צורך לחלוק אותם עם אף אחד מחוץ לארבע הקירות,
כי אי בודד הוא באמת בודד,
והוא נבנה כדי למלא את כל צרכינו במדבר 40 שנה ואף יותר.
גם הרכב שלנו משמש רק אותנו.
גם הטלויזיה היא ררקקק בשבילנו,
גם אם נצפה בה מעט מאוד ובשכונה ממול יש ילד שאין לו.
ולא מרוע לב, פשוט כשנמצאים באי בודד,
קשה מאוד לדעת מה קורה באי בודד אחר.
וגם המרחק בין אי לאי הוא גדדול, אתן יודעות…
זה לא ממש פרקטי.
הכל נעים וחמים בקן האהבה שלנו.

ואז בא המפץ הגדול.
ילד נכנס לעולמינו,
לא, לא הילד של השכנים, שלנו, פרי אהבתינו.
והרי יש לנו אי בודד מלא בכל טוב,
שגם איבזרנו אותו בחבילת לידה לעולל.

ברגע הראשון, נראה שהכל כשורה,
כמו שהיה עד עכשיו. אבל אז באות ההפתעות.
והן מכות גלים גלים, ואנחנו, ההורים המותשים
עוד לא מרימים את הראש מגל אחד, והנה בא השני.
הבעל חוזר מהר אחרי הלידה לעבודה
(כן, כמה חופש שהוא לא יקח, תמיד זה מהר מדי),
והאשה ב”חופשת לידה” לא מבינה למה המרחק
בינה לבין ההיא מהפרסומת לבקבוקים או לחזיות הנקה
בכלל לא ניתן למדידה.
ולמה היא לא מספיקה גםלחתלוגםלהניקוגםלכבסוגםלבשל
וגםוגםוגםוגםלהראותכמובנאדם.

אני זוכרת איך אני עומדת ליד השירותים עם תינוקת צורחת ביד,
ומתה לשבת רגע בשקט, להתפנות,
ולא מבינה איפה היד הזו שאוכל להניח בחיקה את בתי
בעודי מפטירה בפשטות משהו כמו “תחזיקי רגע”…
או כשהנקתי במרתון שעות רצופות (קפיצת גדילה),
ורציתי רק להגיד “תשימי לי משהו לאכול, אני מתה מרעב”,
ולא היה לי למי…

אלו הדברים שהטריפו אותי,
שבאינסטינקטים שלי (שמתחדדים במיוחד לאחר לידה)
היה ברור לי שצריכה להיות שם מישהי. לא ביביסיטר,
לא אמא ולא חמות שקופצות לבקר ולעזור,
אלא מישהי שפשוט נמצאת שם, כחלק מהחיים שלי,
שכשאני צריכה לבקש ברגע נתון משהו,
זו לא צריכה להיות כזאת הפקה.

עם הזמן התמונה של איך זה היה צריך להיות – התבהרה,
וראיתי משהו דומה לקיבוץ, לכל אחד יש את הפינה שלו,
אבל יש מרחב משותף. שמחוץ לבית זה גם בית,
שמחוץ לארבע הקירות זה לא אוקינוס. שיש ביחד,
ואם רוצים יש לבד. והכל נהיה הרבה יותר הגיוני.
איזה בזבוז אנרגיה זה המבצרים האלו שבנינו לנו.

יש לנו אח עצים (קמין) בבית.
זה מדהים לראות איך שכששמים גזע אחד בודד וגדול,
צריך להשקיע המון אנרגיה בלהבעיר אותו,
והוא מפיץ מעט חום, ואילו כששמים הרבה גזעים קטנים,
משקיעים הרבה פחות אנרגיה, ומקבלים חום מדהים.
עוצמת הביחד. סינרגיה.

גם בכלל,
כל כך הסתנוורנו מהפנטזיה הזו של האי הבודד,
ששכחנו את הטבע שלנו. נשים שכמונו…
נישאנו ל”בחיר ליבנו” הפכנו אותו ל”כל עולמינו”
ואז אנחנו מחפשות להרגיש בסביבה נשית בעולמינו המצומצם.
בספר “נשים מנגה גברים ממאדים”
מלמדים אותנו שיש כאן שתי שפות,
כי כששכחנו את הטבע שלנו, והתמכרנו לפנטזיה,
בעינים מסונוורות ציפינו בעצם שבן זוגינו היקר ינהג כ א ש ה,
אז הספר כמו בא להעיר אותנו מהתרדמת הזו ולהגיד לנו
“הלו, זו לא אשה מולך, זה גבר, תתעוררי”,
וכי איך לא שמנו לב קודם?.

אנחנו רוצות אותו שידע לחבק כשאנחנו משתפות במשהו כואב

במקום להשיא עצות חכמות, ועוד ועוד (___השלימי את החסר___)…
ובעצם אני רואה בכל אלו נסיונות לסירוס הבעל והפיכתו לאשה.
במקום שיהיו עוד נשים על האי שלנו,
ניטפלנו למה שיש- לגבר, וביקשנו ממנו שינהג כלפינו בדפוסים של אשה.
אז הגבר שרוצה להישאר גבר,
הרבה פעמים ימצא עוד סיבות לצוד בחוץ ולהישאר גבר,
והגבר שעוד רוצה גם הוא להיאחז בפנטזית האי,
לא יבין למה שום דבר שהוא עושה לא מרגיש לו נכון.

ראיתי אשה מטיילת בשוק עם בעלה.
היא נעצרת ליד איזה כובע ומתפעלת.
רוצה לשתף אותו, את בן הזוג היקר לה,
במה שמרנין את ליבה. והוא הנהן בחוסר עניין והמשיך.
כמה טיפוסי. היא הרי ביקשה עין של אשה.

הכי מוקצן רואים את זה אצל הזקנים:
היא מתארת משהו יפה בהתרגשות,
והוא מוחה עם היד ואומר משהו
כמו “אויש זלדה, מתי תפסיקי כבר עם השטויות שלך?”,
והיא מעקמת פרצוף וממלמלת משהו כמו “נו, יוסף, מה אתה מבין…”

ומה שאני אומרת זה שאם נעז לוותר על הפנטזיה
ולהודות בצורך הבסיסי שלנו בתקשורת נשית,
נוכל להרחיב את המעגל הנשי שלנו,
לספק את צרכינו הנשיים מנשים ולא מגבר אחד מסורס.
ממנו ירד סוף סוף העול הזה של להתחזות לאשה,
או כמו שזה נקרא במחוזותינו “גבר רגיש עדין ומתחשב” ושלום על ישראל.

האי הבודד שיצרנו,
מזמן לנו אינסוף סיטואציות בלתי אפשריות.
למשל אצל ילדים קטנים (המורים הכי גדולים שלנו),
שכשהם חיים באי הבודד המפואר שלהם,
הם מגדירים לעצמם תחום מחיה- זה שלי,
וכל מה שבחוץ לא שלי. ואז יומאחד אמא, ירחם השם,
רוצה לצאת לאנשהו. דואגת לסידור.
באה לצאת- עושים לה את המוות- הישטתחויות,
בכי קורע לב….מכירות?

ולמה זה? אם היא כל עולמם (כמעט),
הרי כשכל עולמם הולך, וזהו אסון לאומי.
אבל זה לא חייב להיות כך.
כי אם הם היו חיים בקהילה רחבה יותר,
אמא היתה עדיין דמות משמעותית בחיי הילד אך לא יחידה לגמרי.
זה לא היא או כלום. היא חלק מרקמה רחבה יותר.
אז כשאמא הולכת, לא מזדעזע כל עולמם,
הם נשארים עדין בסביבה ביתית ומוכרת.

ולאן אנחנו מוליכים את עצמינו עם פנטזית האי הבודד?
כאילו אנחנו מסרבים לראות בכל תוקף. כן הזקנה.
הדבר המכוער הזה….אנשים בורחים ממנו כמו מאש…
כאילו שאפשר.
כחברה, הגענו למצב של התעלמות כל כך גדולה מהזקנים,
שהם נשארו לבד. כל כך לבד,
שהיה צורך תחזוקתי לקבץ את כולם למקום אחד.

קוראים לזה בית אבות, או היום יש שמות שיווקים יותר.
אבל זה לא חיים. חיים זה עירבוביה של התחלה אמצע וסוף.
אני רואה כשאני באה עם הבנות שלי לבית אבות.
עם כל הפעילויות שיש להם שם, הם רואים ילד,
הם פשוט שותים את אנרגית החיים הזו.
כן, כמו שאנחנו עושים, אבל הם נחשפים לזה כל כך מעט…

נחזור רגע לאי
אז ברומנטיות מרגשת הבטחנו לנצח…
ונאמין או לא, הנצח מגיע בדמות הזקנה,
פחות רומנטית ממה שדמיינו…
ואפילו הזוגות הכי מדהימים,
הקפידו בעצם במשך שנים לטפח אי בודד…
וזה מה שקורה. לא משנה בכמה פעילויות הם ממלאים את חייהם,
עדיין הם על אי בודד.
מותו של אחד מהם זה קץ הקצים בשביל השני.

יש בגן השעשועים שלנו בעיר זקן אחד,
שנוהג להסתובב. נראה בריא, חזק פיזית, צלול.
אבל מה, אשתו מתה לפני שלוש עשרה שנה,
ומאז הוא אבוד. או הולך לבית מרקחת.
ניסיתי כמה פעמים לפתח איתו שיחה,
תמיד המשפט הראשון שלו זה “אני אלמן שלוש עשרה שנה”.
כאילו מרוב אי בודד, אין סיכוי שהוא יראה שיש חיים מסביבו,
ושעוד יכולה להיות לו משמעות בעולם הזה,
ובדיוק כמו הילדים שאמם יוצאת,
כך גם הוא- אשתו מתה- הלך כל עולמו.

יום אחד שמעתי ברדיו על זוג מדהים
שהיו מאוד פעילים, והיו להם חיים מאוד מלאים,
הרמתי אנטנות, כי אני סקרנית לגבי הזקנה,
המראה המפוכחת הזו של חיינו, אז סיפרו על הזוג הזה…
מתארים את פועלם וכו’ ואז אומרים שהיא מתה,
ומה עשה הוא? – התאבד.
זה הפחד שלנו מהזקנה.

ויש כאן פספוס אדיר,
בזבוז אמיתי של אנרגיה,
כי אם הם היו מעורבים בקהילה,
הינו יכולים להנות מחוכמתם ומסבלנותם,
ובטח גם יכלו פה ושם להושיט יד לעזרה.

והם בטח היו נראים פחות נורא
אם הם לא היו מרגישים שאנחנו מפחדים לראות אותם,
ואם היתה להם חשיפה לסביבה הטרוגנית.
בנינו לעצמינו חיים כמו מרוץ של התחלה אמצע וסוף,
וסוף באי בודד זה באמת סוף,
אז לא פלא שאנחנו כל כך מפחדים ממנו.

אבל בחיים באמת התחלה-אמצע-סוף
חיים למעשה בהרמוניה תמידית, יומיומית,
בעירבוביה שיש בה הזנה והפריה.

ואם כבר הזכרתי את “כל עולמם” של הילדים,
ואת “כל עולמו” של הזקן,
זה המקום להזכיר את “כל עולמו” של הגבר.
אם האשה היא “כל עולמו” באי שלהם,
הרי שאם היא רוצה לעזוב אותו,
היא מאיימת להפקיר אותו לבד באי בודד.
היא מאיימת על יכולת ההישרדות שלו.
תחשבו כמה מסוכן זה יכול להיות…

כמה אנרגיה נשית חסרה בעולם הלוחמני
והפצוע שלנו. איזה פספוס זה.
אנחנו יודעות שקולינו חייב להשמע,
אז עושים מחקרים וסטטיסטיקות על כמה נשים יש בפוליטיקה וכו’,
ולכולם יש מה להגיד על זה.
אבל אם נסתכל בתוך הבית פנימה,
במיקרו, נוכל להבין מה קורה בעולם, במאקרו.

אם אשה יוצרת עולם אי בודד עם גבר,
היא בעצם מצמצמת את האפשרות של השפה הנשית שלה להתפתח.
וכאן באה ההעצמה- כשאשה מתקשרת עם אשה,
ואשה מגיבה אליה בשפתה, היא יכולה ללכת עוד צעד
ולהעמיק באותו כיוון. אני קוראת לזה “רחם מהדהדת לרחם”.

נראה לי שהגבר הזה, שאשתו ילדה אך לא מזמן,
ויצא לעבוד כדי לפרנס את משפחתו בכבוד,
מאמין בכישוריה של זוגתו שכמו שידעה להביא ילד לעולם,
תדע בנשיותה איך לגדל אותו.

נראה לי שברור לו ופשוט לו שאם אשתו היתה מרגישה צורך
להיות במשך היום ביחד עם אמהות אחרות,
אז היא בטח היתה מוצאת לה דרך לעשות זאת.
ולא יסתדר לו להבין למה היא יושבת בבית
בוכה ומרגישה בודדה.
ואנחנו, נאחזות עדין בפנטזית האי,
יושבות כל היום מרוטות ומצפות לו,
ומצפות בבואו שימלא את כל מחסורינו.

ובשביל הפאן, יש לנו את אומנות אחזקת האבסורד,
את כל הטקסטים האלה שמספרים לנו
איך אמא היא זו שיש לה אלף כישורים ועוד אחד עם הכתף
כשהילד תלוי לה על הרגל.
זו לא מציאות מחייבת,
זה האבסורד של חיינו כשאנחנו משקיעות טונה מאמץ
בלשמר את הגחלת של הגזע הבודד.

וזה למה אני אומרת בואו נוותר על הפנטזיה ונרחיב את הרשת הנשית שלנו, כל אחת בדרכה.

באהבה, מירב.

שיטת שרמן מאפשרת

* להפחית כאבים
* לקצר את משך הימים
* להשתמש בפחות אמצעי ספיגה
* להיות פחות עצבנית או עצובה
* ליהנות מתחושת חיבור לגוף