להתחבר לוו / מיכל ווזנר
בימים אלה עסוקה טובה הרשטיק-הכרמי
בהידוק היחסים בינה ובין הגוף הפיזי
אשר נתן לה הבורא יתברך כפיקדון לפני שלושים ושבע שנה.
היא מאיצה בי בכל פעם שבה אנו מדברות בטלפון,
“הגיע הזמן שגם את תתחילי כבר להתחבר לגוף!
ככל שאנחנו מזדקנות, זה נעשה יותר ויותר קריטי!”
האמת היא שספר הפולחן של טובה –
“גופה של אשה תבונתה של אשה”
מונח ליד המיטה שלי כבר למעלה מחודשיים,
מאז אותו יום שבו תקעה אותו לידי והפצירה בי לקרוא בו,
ובכל זאת עדיין לא השלמתי את המשימה והתחברתי לגופי.
טובה, לעומת זאת,
כבר עברה לגופה-של תבונתה-של למתקדמות:
פעמיים בשבוע היא רוקדת ריקודי בטן;
מדי בוקר אחרי התפילה היא מתפנה למדיטציה,
שבה היא מסיירת בגופה בחללית מדומיינת,
בוחנת את אבריה הפנימיים ומרפאת אותם בזה אחר זה,
ובנוסף לכל אלה, גולת הכותרת, פרי השבועיים האחרונים:
היא משתתפת בסדנת וו.
היא היתה בעיצומן של קניות בחנות האורגנית החביבה עליה,
והרגישה שעליה לצנזר את נושא שיחתנו לטובת
ציבור הקונים הסולידי אשר סביבה.
אמרה טובה בלחישה חתרנית,
שלא תאמה כלל את המדיניות החדשה,
“ולא רק בדרך המעצבנת של הפרסומות,
שמראות לך מקרוב איך השתפרה הטכנולוגיה
של אמצעי ההתמודדות המקובלים”.
“חוץ מלדבר על זה ולהסיר את מעטה הסודיות?”
“כל מה שאנחנו חושבות על הנושא הוא מוטעה לחלוטין,
מוטעה ומזיק. התרבות שלנו לימדה אותנו רק דבר אחד:
איך לפקוק את זה, איך להרגיש “מוגנת” מפני זה,
איך להמשיך לתפקד כאילו “זה” איננו.
שליש מן הנשים בגילאי הפוריות!
את יודעת שאצל אחוזים מבהילים התסמונת הזו
חמורה עד כדי כך, שהיא פוגעת בתפקוד היומיומי?
עייפות, דיכאון! והכל בגלל משהו שאמור להיות טבעי,
שאמור לחבר אותנו למחזוריות בריאה, לאזן ולמרכז אותנו!”
אכן, מזה זמן כבר נשמעים קולות הקוראים לשינוי
גישה כלפי המחזור החודשי.
הפרסומות ממליצות לנו
להשתמש בתחבושות משודרגות ולהמשיך
בפעילות ספורטיבית נמרצת עם חיוך זוהר על הפרצוף,
אבל נשים רבות מרגישות שאין להן שום חשק
לפעילות ספורטיבית נמרצת
ושהחיוך הזוהר הוא מהן והלאה.
ואם המחזור מפריע כל כך להתנהלות היומיומית שלנו,
אם אנחנו צריכות להיעזר במשככי כאבים
ובאמצעים מגוונים כדי להתעלם ממנו,
אולי צריך לשנות את נקודת המבט
ולהבין שההתנהלות היומיומית שלנו
היא זו שלא מתאימה למחזור החיים הטבעי שלנו כנשים.
אולי אנחנו לא צריכות להמשיך לעבוד
בטירוף גם בימים האלה.
אולי הגוף מאותת לנו, במיטב האמצעים העומדים לרשותו,
שעלינו לשנות מהלך, לנוח,
לעבור למצב קיומי של התבוננות והתכנסות.
מבכה את התפיסה המודרנית
הרואה במחזור החודשי ‘עונש’
ומתעקשת לאפשר לנשים להעלים אותו ולהתעלם ממנו.
היא כותבת על הנזק הרפואי והנפשי
שגורמים הטמפונים והתחבושות החד-פעמיות,
ועל הקשר בין השימוש בהם ובין הגידול
המבהיל במספרן של נשים צעירות החולות בסרטן.
משתמשות בתחבושות מלאות ג’ל מסוכן לבריאות,
מתעלמות ממה שהגוף מספר לנו,
ובסוף מתפלאות כשהבריאות היא מאתנו והלאה.
“הסדנה הזו היא עוד יותר חדשנית ומתקדמת”,
הסבירה לי טובה, “
כעת מדובר לא רק במעבר לתחבושות בד טבעיות,
אלא באימוץ גישה שונה לחלוטין.
הוו לא חייבת להיות משהו פאסיבי,
שאת צריכה להתמודד עם התוצאות שלו ולמזער נזקים:
את יכולה להגיע למצב שבו את מתקשרת עם זה,
מודעת למה שמתחולל בגופך פנימה,
זורמת עם הגוף בשמחה
ולא זקוקה לשום אמצעי התמודדות טכניים”.
[הערה מאת מירב שרמן:
“אמנם יש הפחתה בשימוש באמצעי ספיגה,
ויש נשים שלמדו אצלי
שלא הולכות עם כלום (אני לא ביניהן…),
אך לא ממליצה לצפות ל*שום אמצעי התמודדות*
אלא להבין שתיתכן הפחתה באמצעי ספיגה”]
“אז מה עושים בפועל, במישור הפרקטי?”
“פשוט מאוד”, אמרה טובה, “מתחברים
להתרחשות הפנימית ואז אפשר לשלוט
בעניין ולשחרר את זה באופן מודע”.
ולשחרר את זה באופן מודע” לומדים בסדנה,
בשיטה שנקראת “שיטת שרמן”.
השיטה, על פי המתואר באתר האינטרנט של הסדנה,
מציעה “דרך טבעית להתנהלות בווסת,
המבוססת על הידע הקיים בגופינו בפשטות”.
לא הייתי מאמינה. ולא רק שזה עובד:
את צריכה לראות באיזו התלהבות נשים מאמצות
את השיטה הזו.
איזה סיפורים מרגשים הן מספרות.
יש דיווחים מדהימים: פתאום אין כבר כאבים.
משך הוו מתקצר. הדיכאון נעלם. מתעוררות תחושות
רדומות של גאווה נשית, של נינוחות פנימית,
של שמחה, של חיבור אמיתי
אל המהות הנשית. עולם אחר לגמרי”.
“מתי הסדנה הבאה?” שאלתי את טובה.
אחרי הכל, אם ישנה מגמה עולמית
מלהיבה שכזו בתחום הוו, גם אני רוצה
להיות חלק ממנה ולא לפגר מאחור.
“אני אברר לך את הפרטים”, אמרה טובה,
חבל על כל רגע. קראת כבר את גופה-של תבונתה-של?”
